גמ' מנין לפרתו של כהן וכו'. כדפרישית במתני':

יכול לא יאכילנה בכרשינין. ברייתא אחריתא היא והש''ס קיצר בהעתקה ולא הביא אלא סיפא דברייתא ובת''כ היא שנויה וכך גריס שם ויליד ביתו יאכלו בלחמו הם אוכלין ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינין ת''ל נפש ומייתי לה לראיה למתניתין דכרשינין הוא שמאכילין לבהמה אבל דבר שהוא מאכל אדם אין מאכילין לבהמה:

אית תניי תני. וגריס יכול לא תאכל בכרשינין ותלתן. וקא''ר חזקיה דסמי מכאן תלתן דהתלתן דבר תורה כלומר לתרומה כשאר מאכל אדם ואין מאכילין אותן לבהמה דהא דמרבינן דבהמה של כהן אוכלת בתרומה היינו דבר שעומד למאכל בהמה ואעפ''כ נוהג בתרומה מפני שלפעמים אוכלין אותו בנ''א ע''י הדחק כמו הכרשינין:

לא כן תני כו'. אמתני' פריך כהן ששם פרה מישראל מאכילה בתרומה ולא כן תני שאפי' יש להישראל שותפות אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה דכהן כי יקנה כתיב משמע דכולו של כהן הוא בדוקא ואמאי בסיפא דמתני' מאכילה בתרומה הא מיהת יש להישראל חלק בשבחה ולא יהא אלא כשותפות אחד ממאה שבה:

תני בר קפרא. וכן אשכחן בברייתא דבר קפרא דפליגא אמתני' דאחד זו ואחד זו בין ישראל ששם פרה מכהן ובין כהן ששם פרה מישראל לא תאכל בתרומה:

גמ' כן היא מתניתא. כך צריך לפרש דהאי ברשות כהן אגבי החולין קאי אבל מתניתא קדמייתא כלומר הרישא בבכ''נ וכו' אפי' שלא ברשות כהן מדליקין מפני שהוא צורך רבים:

ביקור החולה אין לו שיעור. אפי' כמה פעמים ביום ואפי' גדול אצל קטן:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן לה דקתני ועל גבי החולין ברשות כהן וכשאין שם כהן לא ומשום שדרך ביקור חולין זה נכנס וזה יוצא והכהן המבקר הולך ושב וכשהוא שם מדליקין. א''נ אין לו שיעור להמצוה ולשכרה וקאמר דמתני' אמרה כן דקתני על גבי החולין ברשות כהן ולא התירו משום החולה עצמו כדאשכחן בכמה מקומות דהקילו משום החולה והכא קתני ברשות הכהן דמשום המבקרים התירו וכשיש שם כהן בהמבקרים אלמא ביקור חולים אין לו שיעור:

עד כדון וכו'. דקתני מדליקין שמן שריפה וכו' ברשות כהן אלמא דהישראל הוא המדליק בביתו ובעי מי נימא דעד כאן לא אמרו אלא דוקא בישראל שנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן דאל''כ מאין לו תרומה אבל בתרומת גרנו שהפריש התרומה מגרנו ואכתי לא נתנה לכהן לא משום דאין לו זכיה בה דשל כהן היא או דילמא אפי' בתרומת גרנו:

אמר ליה מאן יימר לך בתרומת גרנו. כלומר וכי ס''ד דאף בתרומת גרנו התירו דלא היא אלא דלא מיירי כ''א בישראל שנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן דהרי היא שלו וזכה בה והוא מוכרה לכהן בדמים אבל בתרומת גרנו לא התירו:

ר' יונה ור''י. פליגי בהא דר' יונה כר' ירמיה דמספקא ליה אם אף בתרומת גרנו אמרו ור' יוסי כר''ז דפשיטא ליה דבתרומת גרנו לא התירו:

מ''ד בתרומת גרנו נחלק ואתי אתייא למ''ד וכו'. כלומר דמ''ד דמסתברא הוא שבתרומת גרנו יש לחלק ולומר דאין לו זכיה בה הוא אתי אתייא להאי מ''ד דבתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן בלא בן בדוקא מיירי והקשה לו בשאינו צריך זכייה כלומר וכי זה א''צ זכייה דהא עכ''פ אין התרומה שלו שהרי הוא צריך למכרה לכהן והדמים הן שלו ומ''מ מה רשות יש לו להדליק בשמן שריפה וא''ל דאה''נ דמיירי במזכה לו הכהן ע''י אחר. הא דנקט בלא בן מילתא אגב אורחא היא דודאי בשמת אבי אמו כהן בלא בן הוא דאל''ה לא היה הישראל הזה יורשו:

תני. בתוספתא פ''י ומייתי להא משום דמדקדק נמי מהאי ברייתא כדלקמן:

ישראל וכהן שהיו שותפין וכו'. ובתוספתא גריס ישראל שהיה יושב בחנות של כהן ה''ז ממלא לו את הנר שמן שריפה ועולה לעלייה ויורד לחנות לעשות צרכיו של כהן ולא לעשות צרכיו של ישראל אם היה שותף עמו בחנות ה''ז מותר:

כהן שבא לישראל וכו'. סיפא דהתוספתא והש''ס קיצר בהעתקה וה''ג שם וכן כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל ה''ז מדליק לו את הנר שמן שריפה אע''פ שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיתכבה מאליו:

אעפ''כ זכייה. מסקנת דיוקא דלעיל היא דהא אעפ''כ צריך זכייה ומי זיכה להישראל שיהנה מן הנר שמן שריפה א''ל הכא נמי מיירי במזכה לו הכהן ע''י אחר. תני בת ישראל שנכנסה לעשות צרכיו של כהן וכו'. זה אגב שיטפא דלעיל הוא ומייתי לה לקמן. ובתוספתא גריס הכי בתר האי בבא דלעיל. ישראל שנכנס לתוך ביתו של כהן להדליק לו את הנר ומבקש לילך טובל לו פתילה בשמן שריפה וכן בת ישראל שנכנסה אצל בת כהן ומבקשת לילך טובלת לה פתילה בשמן שריפה. והאי סיפא דהתוספתא מייתי לה לעיל בפ''ד דשביעית בהלכה ב' על הא דקאמר התם טייב בשביעית בזה''ז מהו אם אסור לזורעה וסבר ר' ירמיה מימר שרי ומותיב ר' תזקיה לר' ירמיה וכי איזה ב''ד עמד וביטל להגזירה שגזרו דאסור לזורעה הלא אין הב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו אא''כ גדול ממנו בחכמה ובמנין והיכן בטלו גזירה זו וקאמר התם עלה חייליה דר' חזקיה מן הדא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה שמן שריפה ומדלקת ר' הונא בשם דבי ר' ינאי שעת משלחת הזאבים היתה כלומר מה שהתירו מפני הסכנה התירו שהיתה שעת משלחת הזאבים ושלא תכשל בהם באישון לילה התירו שתוכל לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה ולא עמד ב''ד וביטל שאע''פ שלא היה זה אלא לפי שעה נשארה התקנה כמו ושהיתה ולא בטלוה אח''כ ולאסור השתא כמה דתימר תמן לא עמד ב''ד וביטל ואע''ג דלקולא היא אף הכא נמי גבי טייב בשביעית לא עמד בית דין וביטל הגזירה וכל שכן הוא הכא דלחומרא היא ואיידי דקאמר התם הכי על הא דמייתי סייעתא מהאי תוספתא דבת ישראל גריס הכא נמי לכולה כדרך הש''ס הזה:

בקרו. הבקר שלו שהיה עומד בדיר ישראל ומאכילו אצלו וכן בגד וכו' ואינו חושש אף על פי שגם הישראל נהנה מנר שמן שריפה:

כהן שבא לעשות חשבון וכו'. רישא דהתוספתא שהבאתי לעיל היא:

הוה עביד עובדתא. היה עושה איזה מלאכה גבי ר''ח ציפוראה שהיה כהן:

מי אזל ליה. כשהיה ר' חנניה רוצה לילך משם מלא לו ר''ח הנר משמן שריפה להאיר לו בדרך ופריך הש''ס ולא כן סברינן מימר לעיל בהאי ברייתא דוקא לעשות צרכיו של כהן מותר הישראל ומשני אמרין דאי לא הוה עביד כן לא הוה אתי לזימנא אחרינא והרי זה צרכיו של כהן:

סברין מימר. לבתר הכי היו סבורין דכד ימטי ר' חנינה לביתיה היה מכבה הנר הזה והוא לא עשה כן דאפילו בביתו היה משתמש בו ואמר רבי חנינא דטעמיה שעושה זה משום דעל ידי כן הוה טהר ועל ידי כן הוה קרץ כלומר שמתוך כך היה יכול להשכיב עצמו ולנוח בשעה הצריכה ועל ידי כן השכים בשחר בבקר בבקר כדי לילך לר''ח לעשות מלאכתו ואם כן הכל הוא בשביל צרכו של כהן:

בגין דאנא צבע פתילה מן חולא. בשביל שאני טובל פתילה אחת משמן חולין אם מותר אני להשתמש בשאר פתילות שאצל זה והן נטבלות בשמן שריפה והשיב לו בטל הוא פתילה של שמן חולין אגב פתילות של שמן שריפה הואיל והן רבות ואסור וכן הורי ר''י בן פזי לאילין דבי נחמיה כן:

ר' אימי נסב פתילה. כלומר לא החמיר על עצמו ונטל פתילה של שמן שריפה שנתן לו הכהן להאיר לו ור' אילא לא רצה ליטול ושואל הש''ס אם ר' אילא פליג על הדא דר' אימי וקאמר דלא בשביל כך אלא שר' אילא היה חושש משום גזל וכולא וכו' כלומר וכולא עיקר טעמיה משום השמש הזה של ר' אילא שלא היה נוהג בכבוד בשמן תרומה ומבזה בהקדושה שלה לפיכך לא היה רוצה ליטול הפתילה ולהביאה לביתו שלא יהיה משרתו זורקה למקום בזיון:

מהו להוסיף שמן חולין. על שמן שריפה ולהדליק בשביל הישראל:

לא תני ר' הושעיא. בברייתא דלעיל כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון וכו' אלא אין מחייבין אותו למצותו כלומר שימצה ויכבה אותו כדאמרינן לעיל אבל לא התיר להוסיף שמן חולין ולהניחו להיות דולק והולך ביותר:

ערב שבת עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה. ואין מדליקין בשמן שריפה כדאמרינן בפרק ב' דשבת דלחד מאן דאמר ביום טוב מיירי דאין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ולאידך להדליק בכל ע''ש שתהיה נשרפת בשבת אסור וכיצד היא עושה הרי זו מוספת לתוכו שמן של חולין כל שהוא ומדלקת והכי תנינן לה בתוספתא דמכילתין שם:

א''ל ר' זעירא לר' אבהו מה טבייה. מה טיבו של יונתן בן עכנאי זה דאת אמרת משמיה וא''ל אדם גדול הוא ובקי במשנתינו היה:

פרשיה ר' חייא דכפר תחומין קומי רבי. ופרסמו ר''ח לפני רבי וסיפר בשבחו ומינה אותו רבי לחכם. וה''ג לה לקמן בפ''ב דשבת: